הבעת הערכה: מיכל מילשטיין – בוקובסקי עו"ס

                                                                 יח' בטבת תש"ע
                                                                  4  בינואר 2010                                    

לכבוד
גב' אריאלה שגב עו"ס
יו"ר מחוז ת"א והמרכז
משרד הרווחה

גברת נכבדה,

הנדון : הבעת הערכה: מיכל מילשטיין – בוקובסקי עו"ס

קראתי בהתרגשות את מכתב התודה שנשלח לעו"ס  מיכל מילשטיין- בוקובסקי  מצעיר שעבר תהליך אימוץ  ביחד עם אחותו לפני 27 שנים.  

במכתבו מציין הצעיר :
"כבר למחרת הגיעה הדודה והורים הביולוגיים ודרשו להחזיר אותנו לחיקם אבל  מיכל (שהייתה עו"ס המשפחה – א.ה.) בתושייה ובקריאה נכונה את מפת ההתרחשויות התנגדה לכך בכל תוקף, למרות האיומים על חייה הבינה שהפעולה הנכונה עבורנו, הילדים, היא יציאה באופן סופי מהבית".

מכתב זה בהיותו מסמך אותנטי שנכתב מפרספקטיבה של 27 שנים בחיי ילד אשר עובדת סוציאלית נלחמה בכדי לאפשר לו חיים הוגנים מהווה אות כבוד לעו"ס מילשטיין-בוקובסקי,  לשירות למען הילד ולנו כעובדים סוציאליים.

מצ"ב המכתב המלא.

                                                   ב ב ר כ ה

                                                                      אריה אהרן עו"ס
                                                                        יו"ר המחוז                          
                                                                                                     
העתק : מר יצחק הרצוג, שר הרווחה והשירותים החברתיים
מר נחום איצקוביץ, מנכ"ל משרד הרווחה והשירותים החברתיים
עו"ס איציק פרי, יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים
עו"ס אורנה הירשפלד, מנהלת ארצית, השירות למען הילד
עו"ס מיכל מילשטיין -בוקובסקי

ת ו ד ה  !
למיכל מילשטיין-בוכובסקי,

מכתב זה הינו מכתב תודה. מכתב תודה לגב' מיכל בוקובסקי ולשירות למען הילד על כך שהעניקו לי חיים חדשים בגיל  4. את מכתב זה אני כותב  27  שנים לאחר תהליך האימוץ, מכיוון שרק לפני כמה חודשים פתחתי את התיק, והמידע שנחשף בפני הותיר בי רגשות הוקרה עמוקים, שאיני יכול להתעלם מהם.

…..מאז ומתמיד, הרגשתי שנולדתי בגיל ארבע-ביום האימוץ שלי. אומצנו אני ואחותי התאומה לזוג הורים, שכל חיי לא הותירו לי ספק במהות השייכות והזהות שלי כילד וכמבוגר. הורי, אנשי חינוך במקצועם, גידלו אותי באהבה אין סופית, באורח חיים ערכי ומוסרי, הם נתנו לי את המשאבים לדעת ללמוד, לחקור ולשאול שאלות, בבית דואג ואכפתי, לכן עד גיל  31  עניין האימוץ לא שיחק אצלי תפקיד.

זה לא שהתכחשתי לעניין, צבע העור של הורי, השונה משלי, לא הותיר מקום לספק, לכן, נושא האימוץ עלה כל פעם כשנפגשנו עם מכרים חדשים. שם התואר "מאומץ" שימש אותי לא אחת כדי להאדיר את הייחודיות שלי, אך ברמה זהה ליחודיות שנקודות חן או תכונות מבדילות אחרות הקנו לילדים אחרים. מכיוון ששאלת הזהות, הגדרת השייכות ובחינת מקומי בעולם לא הייתה רלוונטית לגבי, קיבלתי את חיי כמובן מאליו, באופן כמעט זהה לאופן שבו ילד אשר יוצא מרחם אימו תופס את הוריו ואת עולמו.

זה לא שלא חוויתי קשיים או שאיני נושא דברים מהעבר. העובדה שמגיל צעיר נוכחתי לגלות שהאישיות שלי שונה לחלוטין מזו של הורי ברבדים מסויימים, גרמה במשך חיי לקונפליקטים, אשר לא תמיד היו פשוטים. בנוסף, הפערים ההתפתחותיים והצלקות האישיותיות, שנותרו בי משנותיי הראשונות, אילצו אותי לפתח מנגנוני הגנה, כדי שאוכל לתפקד על פי רף תפקודי זהה לבני גילי. אך מעודי לא הרגשתי שהקשיים שלי שונים מקשיים של ילדים אחרים, הם רק היכו בי במקומות שונים.

בגיל  31, בהיותי נשוי באושר לאשתי…, אם לשתי בנותי המדהימות, עובד…. אחרי שני תארים אקדמיים, מצאתי את עצמי במערבולת אמוציונאלית שהחזירה אותי  27  שנים אחורה. חמותי שאלה את אימי שאלה שמעודי לא חשבתי לשאול, כנראה בשל חוסר עניין, "האם יש עוד אח ביולוגי בסיפור?". אימי השיבה תשובה חיובית (תשובה המבוססת על מידע של כתבה שהאם הביולוגית פרסמה לפני שנים בעיתון נשים). כשנודע לי תוכן השיחה לא יכולתי להישאר אדיש, ומייד טלפנתי לאחותי התאומה והודעתי לה – פותחים את התיק.

בשירות למען הילד ליוותה אותנו אירמה כהן בפתיחת התיק במסירות רבה, באכפתיות והמון קשב ורצון לייעץ, וטפטפה לנו לאט לאט את המידע שהתבהר לנו כעגום, כואב וקודר.

נולדתי יחד עם אחותי התאומה לזוג הורים ביולוגיים משכבה סיוציו אקונומית נמוכה עם בשלות הורית נמוכה ביותר. זמן קצר לאחר לידתנו, החלה מסכת של העברות מרשות ההורים הביולוגיים למעון "ויצו" וחוזר חלילה. אני מניח שהמעברים נבעו מתוך רצון לאפשר להורים הביולוגיים לגדל אותנו לצד חוסר יכולתם לעשות זאת.

את הסיבה לניתוק הסופי גיליתי במפגש עם המשפחה הביולוגית, בנוכחות העובדת הסוציאלית מיכל, שטיפלה בתיק. במהלך הפגישה חזרה שוב ושוב הטענה "אחרי מה שקרה לא היה ניתן להחזיר את הגלגל אחורה". המשפט חזר בגרסאות שונות מפי העובדות הסוציאליות ובני הצד הביולוגי שנכחו בפגישה, מה שיצר אצלי דחף חזק של סקרנות לגבי התרחיש שקרה. וכך נחשפה לי אחת מצלקות החיים הקשות ביותר שחווינו אחותי ואני. האם ביולוגית כלאה אותנו לפרק זמן של כיממה באכסניה כלשהי, והותירה אותנו חבולים פיזית ונפשית עד היסוד. הדודה הביולוגית שגילתה תושייה, אחריות ובגרות דיווחה על כך לשירותי הרווחה. כאן נכנסה לתמונה העובדת הסוציאלית מיכל בוכובסקי, שלקחה אותנו, וצילמה את הצלקות והעבירה אותנו למשרדי הרווחה, שיכנה אותנו במחסה אצל אישה מבוגרת, עד שסיימה לסדר לנו בית ילדים.

כבר למחרת הגיעו הדודה וההורים הביולוגיים ודרשו להחזיר אותנו לחיקם, אבל מיכל, בתושייה ובקריאה נכונה את מפת ההתרחשות, התנגדה לכך בכל תוקף. למרות האיומים על חייה, הבינה שהפעולה הנכונה עבורנו, הילדים, היא יציאה באופן סופי מהבית. מיכל בעצם עמדה חוצץ בינינו לבין העולם שממנו באנו. לאחר ששמעתי את הצד של המשפחה הביולוגית ורגשות הזעם, הכעס והתסכול (הם חשו כל החיים שהילדים נלקחו מהם) אני חייב לציין שצריך הרבה אומץ כדי לקחת החלטה שתפעל לטובת הילד, לנתק ילדים מהעולם שבו הם חיים, מתוך אמונה שיש למצוא עבורם עתיד טוב יותר.

בגיל  31  התברר לי שאני חב תודה אין סופית לשירות למען הילד ולגב' מיכל בוכובסקי, שקיבלו את ההחלטה לגבי גורלנו, והעניקו לנו חיים, שבדיעבד, כלל לא מובנים מאליהם.

בגיל  4  נולדתי מחדש ואין ספק שאתם הייתם המיילדים שלי.

תודה.