פורסם ב: מאת בקטגוריות נושאים מקצועיים.

 

ישראל דורון | TheMarker | 03.01.2012

 

לפני כ-25 שנה אמר שופט בית המשפט העליון, פרופ' יצחק זמיר: "לפרישה מעבודה יש השלכות אישיות-נפשיות וחברתיות שליליות. במקרים רבים אדם הפורש מעבודתו בשל גילו המתקדם, מרגיש כי אין הוא עוד שותף למערכת היצרנית של החברה. הוא חש כי נשלל ממנו הסיפוק שבעשייה והסיפוק שבקבלת תגמול עבור עמלו. הרגשה זו מתחזקת גם בשל יחס החברה, שבמקרים רבים מתייחסת אליו כאל 'זקן' שאין בו עוד תועלת".

הדברים נאמרו במסגרת עתירתה לבג"ץ של ד"ר נעמי נבו, שהובילה את המאבק המוצלח נגד חיובן של נשים לפרוש מעבודה בגיל צעיר יותר משל גברים. ואולם בניגוד לביטול האפליה בין גברים לנשים, המשיכה ישראל לדבוק עד היום בהסדר החוקי האנכרוניסטי של הטלת חובת פרישה לעובדים שהגיעו לגיל 67.

מדובר בהסדר חוקי ששורשיו הם באירופה של סוף המאה ה-19, בתקופה שבה תוחלת החיים הממוצעת היתה מתחת לגיל 50; שבה שיעור הזקנים באוכלוסייה היה רק כ-4%; שבה מערכות של קצבאות זקנה ופנסיה לא היו מוכרות; ושבה חובת היציאה לגמלאות נתפשה כזכות חברתית שמנעה עבודה עד מוות כדי להבטיח קיום כלכלי.

ואולם מאז ועד היום חובת הפרישה מהעבודה התנתקה לחלוטין מהמציאות הנוכחית: היא מנותקת מהחוויה של אנשים בגיל 67 שרובם בריאים, פעילים ובעלי יכולת תרומה כלכלית עצומה לחברה ולכלכלה; והיא מנוגדת לחלוטין לערכים החברתיים שלפיהם אין לשפוט או להפלות אדם בגלל תכונות כמו מין או גזע – ולפיכך פיטוריו רק בשל גילו ותוך התעלמות מכישוריו או רצונותיו מהווה גילנות, כלומר – אפליה פסולה ומשפילה שאינה שונה במהותה מגזענות או מיננות (סקסיזם).

אם כך, אין זה מפתיע לגלות כי מדינות מערביות רבות ביטלו בשנים האחרונות את החוקים שחייבו עובדים לסיים את עבודתם עם הגיעם לגיל פרישה, לצד הכרה באיסור על אפלייתם של עובדים בשל גילם. ארה"ב עשתה זאת כבר בשנות ה-70 של המאה הקודמת; פרובינציות אונטריו ובריטיש קולומביה בקנדה עשו זאת בעשור האחרון; ומגמות דומות ניתן למצוא כיום בבריטניה ובמדינות שונות באירופה. הדבר נעשה לא רק על רקע הזדקנותן של החברות הללו, אלא גם על רקע ההכרה שחובת פרישה אין לה כל קשר הכרחי עם שיעורי התעסוקה או האבטלה של צעירים או עם החופש לצאת לפנסיה בגיל מבוגר.

ביטול חובת הפרישה אינה שוללת מאנשים את הזכות לצאת, לפי בחירתם, לגמלאות עם הגיעם לגיל פרישה, ואינה מונעת מצעירים למצוא מקומות תעסוקה הולמים. היא בסך הכל מונעת השפלה ופגיעה בכבודם של אנשים רק משום שהגיעו לגיל כרונולוגי מסוים, כאשר הם מעוניינים להמשיך ולעבוד ואכן ראויים ומסוגלים לכך. הגיע העת שגם המחוקק הישראלי יתקדם מהמאה ה-19 ויעדכן את ספר החוקים למציאות החדשה והראויה של המאה ה-21.

 

הכותב הוא מרצה באוניברסיטת חיפה ויו"ר האגודה הישראלית לגרונטולוגיה

לכתבה באתר TheMarker

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים